יסודות מערכת העיצוב האנושי
(Human Design Basic)

הפתיחות בתרשים.

(The Openness in the Chart)

כשאנחנו,

מסתכלים עלת

תרשים סטנדרטי,

ואנחנות

מחליפים את הגלגליםת

שלנו בפשטות,

תצורות נתוניםת

ואנחנו עובריםת

לאשליה,

שהיא השלמות הזו,

אתה,

צריך לראות,

שלמוח יש כלי נשק נהדר,

לשימוש נגד עצמו,

בדיחה היא זאת.

וגם זו הפתיחות שבך.

הדואליות,

הדואליות הבסיסית,

בין מה שקבוע בך,

ומה שפתוח.

מה שקבוע,

מייצג את הפוטנציאל,

של מה שאמין,

עקבי,

ומכוון על הדרך לבידול.

והפתיחות,

הו,

הכאב של פתיחות,

כי הפתיחות,

כל כך חזקה;

אחרי הכל,

זה הגנים שלנו.

אָנוּ יש דילמה,

להיות גנטית צורות ביו.

לגנים,

יש רק ציווי אחד,

והוא לחלק,

ולעשות יותר.

זה הציווי.

הציווי זה לשרוד,

להתקיים,

להיות,

לפרוח,

אם אפשר.

ברגע,

שיש לנו אורגניזם,

כזה מורכב,

כמו מה,

שאנחנו כביו-צורה,

ההבנה,

ששכפול,

זה משהו שצריך,

להיות בזהירות רבה,

בצורה מבוקרת.

זהות,

ברמה ביולוגית,

היא מבוי סתום ברחוב.

כל מה שקשור לנו כהוויה הוא,

להבין את היסודות שלנו הכרחי,

הציווי הגנטי העמוק ביותר,

העמוק והעמוק ביותר שלנו הוא,

להימשך למה,

שאנחנו לא.

לא בגלל,

שזה טוב בשבילך,

אלא בגלל שזה,

הדרך היחידה,

שיכולה להיות בטוחה,

שאם נוצר קשר,

ומתרחש רבייה,

שחיים חדשים,

ברי קיימא,

באים לעולם.

כלומר,

שילוב גנטי חדש,

שטומן בחובו,

פוטנציאל של יכולת,

לשמור על המין.

אנו מזהירים,

מבחינה טכנית,

מוסרית,

ביולוגית מפני התמודדות,

עם קרובינו.

חשבו מה המשמעות עבורנו.

אתה מסתכל על תרשים המפההזה,

ונראה שיש לו הרבה הפעלה,

הרושם הראשוני שיש לך G מוגדר,

והטחול,

הסקרל,

והשורש.

ויש את כל,

הדברים הקטנים האלה,

שהם צבועים שם.

כל הרשימות הללו,

משני צידי הנתונים.

אבל יש בזה הרבה,

יותר פתיחות.

עיצוב,

מאשר קביעות,

בהרבה.

יש מידה עצומה של פתיחות.

ואני לא רק מדבר,

על המרכזים הפתוחים.

כל הערוצים הפתוחים האלה,

והשערים הפתוחים האלה,

כל אחד ואחד מהם,

בתוך הציווי הגנטי,

מחפש את האחר,

אבוד בזה.

זה מה שהמוח,

ניזון ממנו.

זה ניזון מפתיחות.

זה אומר,

"אני לא יכול לקבל החלטה,

על כל דבר,

אלא אם כן,

החלטה זו,

תוכיח את ראייתי.

האם זה הולך,

להיות טוב,

להראות לאחרים,

שאני בעל ערך?"

זהו מרכז הלב,

הלא מוגדר,

שמשפיע על אופן,

פעולתו של המוח.

או המערכת הרגשית הפתוחה,

של הימנעות,

אי עימות באמת,

קבלת החלטה על בסיס,

הימנעות מעימות באמת,

"לא,

אני לא רוצה,

להיות מעורב בזה,

זה יכול,

להוביל לזה או,

לזה או לדבר אחר"

וכל זה,

עוקף את הסמכות,

שוב ושוב.

מה שבני אדם חיים,

זה הפתיחות הזו.

זה מה שהם חיים.

זכור,

זה קשור,

לדואליות של ימינו,

והעמוק,

בתוך,

ה"זה וזה".

האם זה,

הפתיחות והקביעות,

שאתה רואה בתרשים,

כי הפתיחות היא קללה.

אתה הולך לאיבוד בזה.

אֶנוֹשִׁיוּת,

אבוד בזה,

חושב על דברים,

שלא חשובים,

מנסים,

לשכנע את עצמם,

שהם צודקים,

מנסים,

למשוך,

תשומת לב,

מנסה,

להוכיח את עצמם,

מנסים,

להימנע מעימות ואמת.

זה מי שהאדם הזה.

העובדה,

שמדובר,

בארכיטיפ של צורה מושלמת מאד,

ארכיטיפ פוטנציאלי של מיקוד עמוק

דרך צורה מושלמת,

שאנו רואים בהגדרה זו,

יכול להיות רק מומש,

באמצעות הסמכות של הרכב והסקרל.

הנה ג'נרטור סקרל טהור

"לא הא; אה-אה."

יש סמכות,

ביטוי התודעה של הצורה.

ורק באמצעות הביטוי של סקרל,

זה קיימת אפשרות לכך,

ההוויה יכולה,

להשיל את הייסורים,

שמובאים אליהם,

דרך הפתיחות,

ולהתחיל,

לחיות את השלמות,

של מה שאפשר.

בני אדם נתפסים,

על ידי הפתיחות שלהם,

נעולים בתוכם,

אבודים בה.

והם חושבים,

שזה מי שהם.

אני יודע.

תמיד הייתה,

הדילמה הגדולה שלי,

מתי אנשים,

היו עושים זאת,

להתיישב לידי לניתוח,

והייתי מסתכל על ההגדרה,

וחושב, היי,

זה ממש משהו.

ואז הייתי,

מסתכל על הפתיחות ואומר,

אבל כן,

הנה איפה הם.

וכמה המקום הזה עצוב.

תחשוב על ההוויה הזו.

כולנו,

ובכן,

סכיזופרניה היא מילה מצחיקה,

אני לא רוצה להגיע גם.

כולנו שני סוגים,

בואו נגיד את זה ככה.

יש את זה,

יוצא הדופן פוטנציאל בכולנו,

לחיות את הייחודיות שלנו.

זה באמת שם.

ולמעשה כן,

פשוט מאוד לגישה.

זה.

אחרי הכל,

אם אתה מסתכל על עיצוב אנושי,

ועלייך,

תסתכל על אסטרטגיה,

תשובה בשש מילים או משהו כזה,

זה פשוט במיוחד על פני השטח.

ובכל זאת,

זה המשטח שבו כולם אבדו,

כי על פני השטח,

הם אבדו בכל הפתיחות ההיא,

ובכל ההתניה הזו,

במוח שלא לדבר,

למען הטבע שלהם.

המוח שלך לא מדבר,

למען הטבע שלך;

זה מדבר בשבילך הַתנָיָה.

זה הדובר של ההתניה שלך,

והכמיהה שלך,

להיות משהו,

שאתה לא.

זו המעודדת,

שעומדת שם,

ואומרת,

"אנחנו יכולים להפוך,

למשהו שאנחנו לא."

זה הרוצח הגדול של הרוח על הפלנטה.

זה לא קל.

אני יודע.

צפיתי שנים ושנים ושנים.

מה זה אומר לוותר,

ולנטוש את כוחו של הלא-עצמי,

לנהל את חייך.

אז אתה חייב לראות את זה,

כשאתה מסתכל על האשליה עצמה,

כשאתה מסתכל על תרשים המפה את עצמה,

לראות שבגוף הבדול,

ההבדל הזה של אישיות ועיצוב,

הופך למשהו אחר.

זה מתגלם,

בהבדל בין קביעות ופתיחות.

שהקביעה מובילה,

לאפשרות של אסטרטגיה וסמכות,

והפתיחות,

מובילה להתניה,

ולהומוגניזציה,

ולחיים דרך הלא-עצמי-בינאריות,

"זה וזה".

הלא-עצמי הוא דבר מרתק.

בהתחלה אתה צריך,

לצייר את זה בפינה,

כמו הכוח האפל הזה.

זה כמעט מפחיד,

איך זה מרגש אותנו,

הרחק מהאמת שלנו,

על ידי הפחדתנו,

על ידי הפעלת פרנויה של החיים,

על ידי עשייה,

לנו כל כך לא נוח,

ושולט בנו,

דרך הכמיהות הגנטיות,

העמוקות ביותר שלנו,

להטעות אותנו שוב ושוב.

הפתיחות הזו,

איך הלא-עצמי,

יכול לעוות,

אבל רק כל עוד המוח מותר,

לקבל החלטה.

זה המפתח.

שוב,

המוח הוא דבר יוצא דופן.

אני אוהב את זה.

עיצוב אנושי הוא אינטלקטואלי עמוק;

זה מוח.y=

המוח נפלא,

כל עוד המוח,

לא מקבל החלטות.

המוח נהדר במחקר;

זה נהדר להסתכל על "זה".

והרגע בו,

אתה מוריד את הלחץ בראש,

להיות ההחלטה של יצרן בחיים שלך,

הרגע שבו אתה פועל,

בדרך הנכונה של הסמכות,

כך שהחיים ישגיחו על עצמך,

ותזכה לראות את היתרונות שבכך,

כך שהמוח,

לא צריך להיות כל הזמן,

בכוננות שמשהו לא בסדר,

זה לא מפעיל את ההצגה,

ואז כל הפתיחות שלך בך,

הופכת למשהו אחר.