עצם העובדה שתובנה היא,
ייחודית ואינדיבידואלית מחייבת,
שהביטוי שלה יוכל להעביר את מהותה לקולקטיב.
מטרת האינדיבידואציה היא להשאיר את הדלת פתוחה למוטציות.
אם תובנה היא באמת בעלת ערך לאחרים,
יש לתקשר אותה בהצלחה.
השער הזה הוא על חיסול חוסר סובלנות.
בעולם לא סובלני,
הפרט אינו יכול לשרוד.
כאשר אפשרות התובנה,
והדחף להטמעה נפגשים,
מחוברים,
מוגדרים,
יש לנו את ערוץ המבנה,
עיצוב של אינדיבידואליות,
מגאון לפריק.
אם הפרט יכול להביע את התובנה שלו,
בבירור לקולקטיב,
הוא בסופו של דבר,
יזכה לכבוד של הקולקטיב.
אם הם לא יכולים לבטא,
בבירור את התובנה שלהם,
הם ינודו ויפוטרו כאאוטסיידרים או פריקים.
תיאור זה הוא כמובן הקיצוניות של הקוטביות.
זה הקול,
שאומר,
'אני יודע (אם הם יודעים או לא).'